* תקציר לטובת הממהרים:
"אני חושב, משמע אני קיים" הוא לא רק ציטוט יפה; מאחוריו עומד טיעון, והוא אחד הטיעונים היפים והחשובים (גם אם אינו בהכרח תקף) בתולדות הפילוסופיה.
בפרקים הקודמים החליט דקארט למצוא עוגן וודאי לכלל ידיעותיו. הוא הטיל ספק בידיעותינו, המתקבלות על-ידי החושים, ותהה כיצד ניתן לדעת בוודאות, בכל רגע נתון, כי איננו חולמים. 
כנזכר בתקציר הפרקים הקודמים לעיל, ביקש דקארט דרך, שתאפשר לו לוודא שאינו מחזיק בהאמנות שקריות, או האמנות לא-מבוססות. אני מזכירה כי ב"האמנה" הכוונה היא להנחה, שאנו מקבלים כאמיתית; אין כל קשר למונח "אמונה", הרומז על קבלה נעדרת-ביקורת של הנחות. השיטה שבחר בה לבחינת כלל האמנותיו היא חלוקתן לפי סוגים. ראשית הועמדו בספק הידיעות, הנרכשות בעזרת החושים, ונמצא שהן מועדות ביותר לטעויות. יתרה מכך, אף-על-פי שבשעת הערות, ברור לנו שאיננו חולמים – תכופות נדמה לנו בזמן החלום כי אנו ערים. בשלב זה, לפיכך, העמיד דקארט את כלל נתוני החושים בספק.
האם פוסל טיעון החלום את כלל האמנותינו? האם אין ולו האמנה אחת, שניתן לראותה כוודאית בלא כל שארית ספק? דקארט מפנה את תשומת לבנו לעובדה, שאף אם חלומותינו דמיוניים לחלוטין לעתים, הרי שיש בהם בסיס אמיתי כלשהו: אם חלמנו, למשל, על יצור דמיוני, הרי שדמיוננו התבסס, בכל זאת, על ההנחה כי יצור זה הוא פיזי, כלומר תופס מקום בחלל ונמצא בכל עת במקום אחד בלבד; הוא בעל צבע, צורה, כמות, גודל; הוא מתקיים בזמן, וכן הלאה. מושגים בסיסיים אלה אינם פרי דמיוננו, טוען דקארט, אף אם כל יתר התכונות של יצירי חלומותינו הן בדיוניות ובלתי-אפשריות.
מכאן מגיע דקארט להבחנה החשובה בין המדעים האמפיריים, כלומר, התלויים בנסיון ובעולם המוחשי, כגון הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה; לבין המדעים המופשטים, שנכונותם אינה תלויה בקיום ממשי כלשהו, כמו המתמטיקה והלוגיקה. הבדל זה הוא קריטי, שהרי מדעי הטבע אינם יכולים להתקיים בלי ניסויים, כלומר – בלי להסתמך על נתוני החושים. לעומת זאת, 2+2=4 אפילו אילולא היו בעולם ארבע יחידות, ואפילו שתי יחידות, מכל דבר באשר הוא; ולמשולש בהכרח שלוש צלעות, אף אם אין בנמצא בעולם ולו משולש בודד.
האם, אם כן, נתגלו אמיתות המתמטיקה והלוגיקה כוודאיות בהכרח וללא כל ספק אפשרי? – התשובה שלילית. דקארט מהרהר כאן באפשרות קיום האל הבורא והכל-יכול, ותוהה: האם לא ייתכן שהאל ברא אותו – את דקארט – באופן שיהא טועה באופן עקבי? אולי, למשל, גרם האל לכך שדקארט יטעה בעקביות בכל פעם שיחבר שתיים ועוד שתיים, כאשר למעשה, הסכום האמיתי הוא חמש? האל, אם הוא קיים, מזכיר דקארט, מאפשר לנו בהחלט לטעות לעתים; ייתכן, לפיכך, שהוא מאפשר – או אף גורם – לטעויות קבועות ועקביות. אך מה אם אין בנמצא אלוהים? על כך משיב דקארט כי מאחר שאין לנו ידיעות וודאיות ביחס לאל וטיבו, הרי שייתכן גם להניח ההיפך מכך – דווקא העובדה שאין לנו בורא כל-יכול, ואולי אף טוב באופן נעלה, עשויה להצביע על פגיעותנו לטעויות. אולי, למשל, במקום אל טוב ומיטיב, נבראנו בידי מלאך רע ורמאי, העסוק יומם ולילה בהטעייתנו. כך או כך, הוודאות שמבקש דקארט היא מוחלטת, ואין הוא מוכן, בשלב זה, לקבל כאמת מוחלטת כל דבר שהוא פחות מוודאי באופן שאין לערער עליו כלל.
בשלב זה מוצא עצמו דקארט בתוהו ובוהו של ידיעה, כאשר דבר אינו ניתן לקבלה כוודאי. הוא מתאר את מצבו כשל מי שנפל למחשכי הלילה, והוא משווע למעט אור, אך אין לו כל ערובה שאכן יגיע.
למחרת בבוקר – כך על-פי שפתו הציורית של דקארט, שבנה את ספרו בשישה פרקים, אשר בשלישי ובחמישי בהם הוא "בורא" את אלוהים, כלומר "מוכיח" את קיומו, והשביעי נעדר (בו נח דקארט ממלאכתו) – מהרהר דקארט בארכימדס, אשר ביקש לעצמו נקודה נייחת בודדת מחוץ לכדור-הארץ כדי להרימו. דקארט מחפש לעצמו ידיעה וודאית בודדת מחוץ לים הספק שהוא שרוי בו, כדי לעגן את כלל ידיעותיו סביבה. הוא משחזר את התהליך שעבר בהטלת הספק השיטתית שלו, ונזכר, כי אף אם עליו להטיל ספק בכלל תחושותיו (= מעגל המידע הרחוק ממנו ביותר, משום תלותו בעולם הפיזי שמחוץ לתודעתו), בכלל האמיתות הא-פריוריות (= מעגל מידע קרוב יותר, הנמצא אך ורק בתודעתו ולא בעולם עצמו) ולבסוף – בכל האמנה באשר היא, הרי שהנימוק האחרון שהעלה משמש גם לזכותו. נימוק זה התייחס לאל, או למלאך הרע ("שד מתעתע" בתרגום אחר), השוקד כל העת על הכנסת רעיונות כוזבים לראשי, אומר דקארט; אך אם אכן כך הדבר, הרי שידוע לי, לכל הפחות, כי אני, אותו בעל-תודעה אשר המלאך או האל טרודים כל כך בהטעייתו, קיים!
דקארט ממשיך ומנסח את מסקנתו החשובה בניסוח מוכר פחות, אך מדויק יותר:
"מאמר זה: 'אני קיים, אני נמצא', אמיתי הוא בהכרח, כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו ברוחי". (עמ" 42-43)
דקארט מביע כאן את הבנתו, כי עצם הטלת הספק בקיומו מעידה על קיום ישות מטילת-ספק. מבחינה זו, ניתן היה גם לנסח את המאמר כ"אני מרגיש, משמע אני קיים", או "אני חש, משמע אני קיים", שהרי גם הרגשות והתחושות מעידים על קיום ישות מרגישה וחשה. עצב או כאב, למשל, אינם מתקיימים בלא סובייקט. דיוק-היתר בניסוח שני זה נובע מכלליותה היתרה: לא המחשבה בלבד מעידה על קיום חושב, אלא עצם תפישת האני מעידה על קיומו של תופש, כלומר – של האני. אם אני אומר או תופש "אני קיים", אומר כאן דקארט, אזי אני בהכרח קיים. לא ייתכן שאומר "אני קיים", ולא אהיה קיים.
בהמשך דבריו טוען דקארט לאמיתות וודאיות רבות נוספות, אשר אינן ניתנות כלל להשוואה – הן מבחינת וודאותן והן מבחינת יפי הטיעונים לטובתן – ל"קוגיטו". מסיבה זו הכנסתי לעיל את המילה "הוכחה" לקיום האל למרכאות כפולות, שכן כיום אין מתייחסים כלל לטיעונים בעד (או נגד) קיום האל כאל "הוכחות", אלא כאל טיעונים בלבד, ולכל היותר – כאל חיזוקים לטענה. יחד עם זאת, גם כלפי ה"קוגיטו" הופנתה ביקורת, מעט מורכבת להצגה בבלוג; אך איש אינו מערער על חשיבות הטיעון, הן בהפנותו את תשומת הלב מן הגישה האובייקטיבית אל זו הסובייקטיבית (לא ניתן להגיע אל מסקנת ה"קוגיטו" אלא ביחס לסובייקט החוקר עצמו), והן בשיטה ובסדר שנקט דקארט; אסטרטגיה שלא הייתה מקובלת עד זמנו. לזאת ניתן בהחלט להוסיף את ההתרשמות מיפי כתיבתו הציורית של דקארט, ולהתענג על כך שהתקיים וחשב גם עבורנו...
* הציטוט מתוך: דיקרט, רנה, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת מאגנס (תשמ"ט), בתרגום יוסף אור.
