* תקציר לטובת הממהרים:
נכון, כולנו צאצאי הציידים והלַקָטוֹת העתיקים. השאלה היא אם אנחנו עדיין כל-כך דומים להם ולהן, האם ניתן לדעת זאת בכלל, ומה תפקיד התרבות בהתפתחות הטבע האנושי, הנשי והגברי? (רמז: תפקיד נכבד). ,
דווקא נהניתי בזמנו בהצגה של קושניר, "להציל את איש המערות". חלק מהבדיחות היו קצת טפשיות, הרוב היו נחמדות, אבל זה בדיוק מה שהן היו: בדיחות. ליצור הצגה מצחיקה בהתבסס על ההבדלים בין הציידים לבין הלקטות, שלכאורה ממשיכים להתקיים עד היום בין הגברים לנשים, זה דבר אחד. להניח ברצינות שישנם הבדלים מהותיים בין גברים לבין נשים בהתבסס על התפקידים השונים שהיו להם בעבר הרחוק עד זרוּת, זה דבר אחר לגמרי.
שתי בעיות עומדות מאחורי ההנחה הזו:
א. לאחר מאות אלפי שנות אבולוציה, אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק (או אפילו בקירוב) אילו תכונות נשארו על כנן, ואילו השתנו ללא הכר (ואילו השתנו רק באופן חלקי). אפילו בהנחה שניתן לדעת כמה דברים על טבענו העתיק, הרי שמאז עברו עלינו שינויים אדירים, וההנחה, שדווקא תכונה זו או אחרת נותרה כשהייתה, קשה מאוד (שלא לומר – בלתי-אפשרית) להצדקה. הנסיון, שנעשה לפעמים, לבסס את הטענות להבדלים "טבעיים" בין נשים לגברים על עולם הטבע הוא מגוחך, כיוון שעולם הטבע הוא עצום ומגוון להדהים, ואפשר למצוא בו דוגמאות לכל מה שחשקה נפשנו. נמצא בו מינים שמגדלים ביחד, בזוגיות מונוגמית, צאצאים; מינים שבהם הנקבה אחראית לבדה לגידול הצאצאים; מינים שבהם הזכר אחראי לכך לבדו, וכל מיני אפשרויות מאפשרויות שונות, ביחס לכל תכונה שהיא (או לפחות, רובן המכריע).
דוגמא אחת מני רבות, להבהרה: התכונות העומדות על הרצף אלטרואיזם-אגואיזם. שתי התכונות הקיצוניות קיימות בתרבות, וכל גרסאות האמצע קיימות גם הן. איזו מהן תרמה יותר (בעבר הפראי) להשרדות המין האנושי או ליכולת הרבייה שלו? אין לדעת. ומה דינן בתוך התרבות? תלוי: פעם זו באופנה ופעם הפכה; ויש הבדלים בין תרבויות שונות מבחינה זו (ומבחינות אחרות).
דוגמא אחרת: יכולת קשב וריכוז. לא מזמן פורסם מחקר שהראה, כי בקרב שבט קנייתי החי עדיין חיים פראיים, יש יתרון לבעלי הפרעות קשב וריכוז (לפי הגדרתנו המערבית). "לפי הממצאים, בני הארייאל שנשאו מטען גנטי מסוג הגורם להיפראקטיביות, היו בריאים יותר מקרוביהם שלא נשאו תכונה זו", נאמר בידיעה ב"הארץ" שהתייחסה למחקר. דן אייזנברג, ראש צוות המחקר, הסביר כי "חלק ממגוון סוגי האישיות שאנחנו רואים מפריע במצבים מסוימים, אך תורם להישרדות במצבים אחרים".
סביר להניח, שכמה מהתכונות הקמאיות שלנו נותרו על כנן, במידה זו או אחרת ובאופן זה או אחר, גם אם קשה מאוד לדעת אילו תכונות בדיוק, באיזו מידה ובאיזה אופן. לעומת זאת, אין ספק כלל שחיינו בתרבות, אף שהיא קצרת-ימים יחסית, שינו תכונות רבות שלנו ללא הכר. וחשוב מכך: רבות מהתכונות, שהתאימו לחיי הציידים והלקטות, אינן מתאימות כלל לחיינו כיום, ולכן, אף אם נותר מהן זכר, הרי שראוי למנף את השפעות התרבות למזעור השפעתן של תכונות אלה, ולעידוד ההתפתחות של תכונות מתאימות יותר.
ב. על אף העובדה, שהתהליך האבולוציוני הקדום "הופרע" על-ידי התרבות, ובצדק (כיוון שהתכונות שנדרשו לנו בעבר אינן אותן התכונות, הנדרשות לנו כיום) – הרי שקיימת מגמה תרבותית ברורה של הבלטת (ואף יצירת) הבדלים מהותיים בין נשים לגברים.
כוונתי, בין היתר, למחקרים המבשרים חדשות לבקרים על "הבדלים מובהקים בין גברים לנשים", במבנה המוח, בצורת החשיבה ובמה לא. השאלה הקריטית היא: האם מחקרים אלה מצביעים על הבדלים מולדים, או שמא על הבדלים תרבותיים? למעשה, יש כאן גרסה של שאלת הביצה והתרנגולת: חלק מן המחקרים הם תקפים, ולפיכך יש להניח כי ישנם הבדלים מובהקים מסוימים בין רוב הגברים (או הגבר הממוצע) לבין רוב הנשים (או האישה הממוצעת). עם זאת, אין במחקרים שום תשובה לשאלה – האם הבדלים אלה מולדים, או תוצאה של חינוך ותרבות?
המעגליות מתבטאת בעובדה שבמשך אלפי שנים, יצרה התרבות הבדלים בין המינים (הבדלים שאין כל קשר הכרחי בינם לבין הבדלים "טבעיים", כלומר קודמים לתרבות, בין גברים ונשים). הבדלים שכאלה באים לידי ביטוי, כמובן, במחקרים שמטרתם למדוד הבדלים בין המינים. הבעיה החמורה כאן היא בהנצחת המעגליות: ככל שנמצאים הבדלים "מוכחים" בין המינים (כלומר, הוכחה לכך שההבדל קיים באופן אמפירי) – כך מתחזקת ההתניה החברתית להמשיך ולעודד קיום הבדלים אלה. אך האם היו מתקיימים הבדלים אלה אילולא ההתניה החברתית הזו? אילולא הייתה התרבות מעודדת הבלטה והנצחה של הבדלים בין המינים, אך ורק משום שהם כבר קיימים?
נוצר מצב שבו קיימים הבדלים בין המינים, כאשר איש אינו יודע מה מקור ההבדלים (האם מדובר באותן תכונות ייחודיות עתיקות, שסייעו ללקטות ללקט ולציידים לצוד, או שמא בהבדלים תרבותיים מוטמעים).
"כשאנחנו מניחים הבדלים מובהקים בין בנים ובנות", כותבת ארנה קזין, "אנחנו מעלימים מעינינו את המגוון שמתקיים הלכה למעשה. אנחנו בוחרים להוציא מחשבון, למשל, את כל הבנות הספורטיביות ואת כל הבנים העדינים ולהניח שהם יוצאים מן הכלל שמעידים עליו". באותו מאמר מצטטת קזין את ד"ר אפי הרנוי, המספר על מחקר ש"העלה כי כאשר לא הייתה התערבות חיצונית מצד הגננת והסייעת במשחקם של הילדים, שיחקו הבנות ב'משחקי בנים', כגון כדור, מלחמה ובנייה, והבנים שיחקו ב'משחקי בנות' כגון משפחה ומטבח".
הקשר המובהק בין התרבות לבין המגדריות מתבטא בדוגמאות מעניינות כגון אלה:
"צעצועים שנחשבו לפני עשרים שנה צעצועים מובהקים של בנות – כמו טלפון, למשל – נחשבים כיום לצעצועים ניטראליים מבחינה מגדרית, וגם בנים משחקים בהם בהתלהבות. החוקרים מסבירים: בעבר, הטלפון היה פריט לבנות, כי הוא סימל את המזכירה או המרכזנית, שהיו עבודות טיפוסיות של נשים, ואת הנטייה הנשית לשוחח ולרכל; כיום, הטלפון הסלולרי הוא פריט חובה לגברים ולנשים כאחד, והוא מסמל בין השאר חיים כלכליים פעילים.
צעצועים שנחשבו לפני עשרים שנה צעצועים מובהקים של בנים – כמו כדורסל - התגלו במחקר הנוכחי כצעצועים ניטראליים, שבהם גם בנות משחקות בשמחה (זה נכון במיוחד לקנדה ולאמריקה, שם ספורט הנשים התפתח מאוד ונעשה מקובל ומוערך למדי בחברה)."
ומה המסקנה? יורם שורק מנסח אותה באופן לא מפתיע: "מה שנמצא כמשפיע על עמדותיהם של ילדים בנוגע לתפקידיהם של נשים וגברים אינם הצעצועים אלא מרכיב אחר בסביבתם - המבוגרים. ככל שחלוקת התפקידים בבית שוויונית יותר כך גם עמדות הילדים שמרניות פחות ביחס לתפקידיהם של נשים וגברים". ,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה