השבוע בהיסטוריה לילדים: סוקרטס, אמת, אומץ וידיעה (15-21 בפברואר)

Tweet

* תקציר לטובת הממהרים:
"השבוע בהיסטוריה לילדים" הוא פוסט שבועי שאני מפרסמת באתר שלי. מאחר שנושא השבוע מתאים במיוחד לבלוג זה, החלטתי לפרסמו גם כאן. תיהנו!

תמונה עזת-מבע זו של ז'אק-לואי דוד, המכונה "מותו של סוקרטס", מתארת למעשה את חייו של סוקרטס, הרבה יותר מאשר היא מתארת את מותו.

ב- 15 בפברואר בשנת 399 - לפני 1,611 שנים - קבע בית-משפט יווני כי על סוקרטס למות. באיזו תואנה? - "ביזוי האלים והשחתת הנוער", טענו קטגוריו. עד כמה הייתה האשמה זו אמיתית? במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים מאז ועד היום, עלתה ההאשמה מתוך נסיונותיו - והצלחתו - של הנאשם לחנך את הנוער לבחון ולבקר האמנות, שעד אז נהג לראותן כמובנות מאליהן.

שאריות ה"סטואה" (שדרת עמודים מקורה) באגורה האתונאית, שם נהג סוקרטס לקיים את שיעוריו (התמונה מאתר Kidipede)

סוקרטס נהג לשוטט באגורה - כיכר השוק - לבוש בלואים, ולאתגר את ידידיו, את אויביו ואת כל היתר בדו-קרב אינטלקטואלי: הדיאלוג. דיאלוגים אלה, או אחרים הדומים להם באופיים, הונצחו בכתב מאוחר יותר על-ידי תלמידו הבולט ביותר של סוקרטס - אפלטון. המעוניינים להציץ בהם - מאוד, מאוד מומלץ - ייהנו אולי להתחיל ב"מנון" או ב"המשתה".

כיצד התנהלו הדיאלוגים של סוקרטס? לרוב, הוא נהג להעלות לדיון מושג פשוט-לכאורה. "צדק", למשל. מהו צדק? האם תוכלו להגדיר אותו? סוקרטס או בן-שיחו הציעו הגדרה כלשהי, אך נמצא בה פגם - דוגמא נגדית או כשל בהגדרה עצמה. בציורו של דוד, הנראה לעיל, מקיפים את סוקרטס חבריו, הסבורים, כפי הנראה, שהוצאתו להורג - באמצעות שתיית כוס תרעלה - אינה צודקת. סוקרטס, לעומת זאת, נראה נינוח באופן מעורר-פליאה, והוא מסביר לחסידיו כי מאחר והוא חי באתונה, הרי שהוא מקבל עליו - בהכרח - את החוק האתונאי, אף אם פירוש הדבר הוא מותו-שלו. זהו, כך הוא מסביר, מעשה צודק. האם הצדק איתו? האם ישנה הגדרה יחידה לצדק, התקפה לכל מקרה באשר הוא? האם ראוי שתהיה הגדרה כזו?

האורקל מדלפי (הפיתיה)

סיפור ידוע על סוקרטס מתאר מפגש שלו עם האורקל מדלפי. האורקל הכריזה כי סוקרטס הוא החכם באדם. כיצד זה ייתכן, תהה סוקרטס, כאשר הוא יודע בבירור כי ישנם דברים רבים כל-כך שאינם מובנים לו? לבסוף הסיק, כי חוכמתו היתרה טמונה בדיוק בכך שהוא היחיד היודע שאינו יודע. זה, אולי, היה המניע שגרם לו ללמוד ולחקור עוד ועוד. מניע ראוי, לא? כך או כך, הוא הוביל אותו לאהבת-חוכמה - פילו-סופיה - עמוקה כל-כך, שגם כאשר ניתנה לו ההזדמנות, במהלך משפטו, "להודות בפשעיו" ולהמיר את עונש המוות בגלות, הוא סירב, והעדיף לדבוק באמת.

אם יש לכם נטיות פילוסופיות, כדאי מאוד למשוך את ילדיכם לדיאלוג סוקרטי - ובעצם, לכל סוג של דיאלוג - על טבעם של הצדק, האמת, הידיעה, האהבה, היופי ושאר רעיונות בנאליים-לכאורה. אפשר להקל על יצירת דיון כזה בעזרת ספרו המצוין של ג'רמי ויט, פילוסופיה: המדריך לצעירים.

הנה כמה דרכים מהנות להציג לדור הצעיר את מכמני יוון העתיקה:

מסע אל יוון העתיקה;

עיצוב כד יווני (הקליקו על "Ancient Greece" ובחרו "design a Greek pot");

ועוד שלושה אתרים לילדים הקוראים אנגלית:

Philosopher's Island

BBC's "Primary History - Ancient Greeks"

Adventures in Ancient Greece

... לאחר שסיימתם עם כל ההגדרות האחרות, התוכלו לנסח הגדרה ל"פילוסופיה"?

פורסם במקור כאן.

האם יש אמת בארץ הפלאות?

Tweet

Lהסבר על ripplespark# כאן! ,

AdvaShaviv@

האם "אמת" חלה על ספרות ובדיון? האם היא תלוית-הקשר? האם אפשר לומר על המשפט: "עליסה פגשה את המלכה בארץ הפלאות" שהוא שקר? האם הוא שקר בתוך הסיפור, או שמא הוא שקר רק במציאות, ואולי לא ניתן לשפוט אותו כלל כאמיתי או שקרי, מפני שאין עליסה במציאות? איזה מובן יש ל"אמת" ול"שקר" בתוך עולם הבדיה?

עקבו אחרי הדיון בטוויטר; הצטרפו לקבוצה; עקבו אחריי. ,

ripplespark#: איזה ערך יש לאמנות מזויפת?

Tweet

Lהסבר על ripplespark# כאן! ,

AdvaShaviv@

לפעמים יש צורך במומחים כדי להבחין בין יצירת אמנות מקורית לבין יצירה מזויפת. לפעמים גם המומחים טועים. לפעמים אנחנו נהנים מהזיוף לא פחות - ואפילו יותר! - מאשר מהמקור. מה קובע את הערך של יצירת אמנות? אם איננו יכולים להבחין בין המקור לבין הזיוף, מדוע צריך להיות להם ערך שונה? מהו הערך של מקוריות?

עקבו אחרי הדיון בטוויטר; הצטרפו לקבוצה; עקבו אחריי. ,

ripplespark# – אתגר אינטלקטואלי ב- 140 תווים

Tweet

* תקציר לטובת הממהרים:

פתחתי קבוצה חדשה בטוויטר בשם #ripplespark. הנה כל ההסברים הנחוצים! ,

Twitter.com

לואיס קרול סבר שהדרך הנכונה לספר סיפור היא להתחיל בהתחלה, וכשמגיעים לסוף – לעצור. אני מקבלת את עצתו, ומתחילה בהתחלה; תוכלו לדלג על הסעיפים המיותרים לכם.

1. מה זה טוויטר?

טוויטר (Twitter) הוא שירות מיקרו-בלוגים, כלומר – פלטפורמה שבאמצעותה אפשר לפרסם מיקרו-הודעות בנות 140 תווים לכל היותר. זה אורך קצר למדי, ובכל זאת, מאפשר לנסח בתמציתיות מחשבות מעניינות.

2. מה הן הקבוצות בטוויטר?

הקבוצות בטוויטר מזוהות בעזרת סימן סולמית (#), הנקרא באנגלית hash, ומופיע לפני שם הקבוצה. כך יכולים חברי הקבוצה לאתר בקלות הודעות בעלות תגיות נבחרות (hashtags). התגיות מציינות התייחסות לנושא מסוים, אירוע מסוים וכד'. בחרתי לפתוח קבוצה בשם #ripplespark, וכל מי שמבקש לאתר הודעות הממוענות לקבוצה זו, כלומר – נושאות את התג #ripplespark, יוכל למצוא אותן כאן. מי שמבקש לשלוח הודעות לקבוצה, יכלול בגוף ההודעה את התג #ripplespark (אין חשיבות למקומו בתוך הטקסט). אפשר להצטרף לקבוצה כאן.

3. מה הנושא של הקבוצה #ripplespark?

אני שמחה ששאלתם! נדמה לי שהקיצור המתחייב בהודעות טוויטר מחייב אותנו לנסח בזהירות-יתר את מה שבדעתנו לומר. בנוסף, אני מאוד אוהבת לגרום לאנשים לחשוב על דברים שלא חשבו עליהם קודם, באופן שלא חשבו עליו קודם. אפשר לאחד את שני הדברים כך: כל הודעה לקבוצה #ripplespark תציג שאלה מעוררת-מחשבה. אשמח מאוד, מאוד לקרוא את תגובותיכם ומחשבותיכם, כאן, בטוויטר, או בשני המקומות גם יחד. לא לשכוח לצרף את התג #ripplespark להודעות בטוויטר (את ההודעות עצמן, מלבד התג, אפשר לשלוח גם בעברית; כדי להמנע מכפילות, אני עצמי אשלח באנגלית בלבד). אם הרעיון מוצא חן בעיניכם, העבירו את ההודעות הלאה (RT), וספרו לי אם אהבתם אותו (סתם בשביל התחושה הטובה שלי...) :-)

4. מה זה RT?

קיצור של ReTweet, כלומר, משלוח-מחדש (העברה) של הודעה. כך מעבירים הודעת טוויטר:

– ההודעה המקורית מאת @AdvaShaviv (היי, זו אני!):

• הי לכולם, תודה שקפצתם לבקר!

– ההעברה שלכם:

• RT @AdvaShaviv: הי לכולם, תודה שקפצתם לבקר!

(כותבים: RT, רווח, סימן @ ומיד אחריו שם כותב ההודעה המקורית, רווח, וטקסט ההודעה המקורית. בגלל ההקלדה בעברית, המיקום של החלק הלועזי יכול להשתנות).

5. מי יכול לשלוח שאלות/הצעות ל #ripplespark?

טוב, כולם, כמובן. זו לא קבוצה "שלי", אני רק פותחת אותה, ואני מחכה בקוצר-רוח לקרוא את אתגרי ה- #ripplespark שלכם, וכמובן, כולכם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר! ,

במה מאמינים האתאיסטים?

Tweet

* תקציר לטובת הממהרים: כל-כך רבות אי-ההבנות סביב המונח "אתאיזם"... להלן נסיון ראשוני להכניס קצת סדר ובהירות בשימוש בו. ,

התמונה באדיבות FreeThoughtPedia

מבחינה מילולית, נוצרה המילה "אתאיזם" מתוך המילה "תאיזם": theos (תֵּאוֹס) – פירושו ביוונית "אל". "תאיזם" פירושו – "אמונה בקיום אל" (לאו דווקא במסגרת דת מסוימת. אפשר גם להאמין בקיום אל מבלי להשתייך לדת מוכרת; למשל, להניח שישנו אלוהים שברא את העולם, אך אינו מתעניין בחיי בני-האדם). "אתאיזם", לעומת זאת, הוא ההיפך מתאיזם; אך מהו ההיפך מתאיזם?

זהו מקום ראשון לאי-הבנה. ישנן לפחות שתי סיבות לאי-ההבנה: ראשית, "תאיזם", כאמור, הוא מושג רחב ביותר. אפשר להיות תאיסט נוצרי, למשל, או תאיסט יהודי או מוסלמי, או תאיסט שאינו משתייך לאף דת – "תאיסט" הוא כינוי רחב ביותר. אתאיסטים הם אלה שאינם תאיסטים בשום מובן, כלומר, הם אינם מאמינים בשום אל אפשרי.

מקור שני לאי-הבנה הוא המשמעות של היות האתאיסטים "לא מאמינים": האם הם מאמינים שלא קיים אל, או שאינם מאמינים שקיים אל? יש כאן הבדל חשוב: להאמין שאין אלוהים פירושו לטעון – אין אלוהים. לעומת זאת, אפשר להמנע מאמונה שיש אלוהים, אך גם לא להאמין שאין אלוהים: לכאן מתאימים, למשל, האגנוסטים, הטוענים שאין אפשרות לדעת אם יש או אין אלוהים.

אני מעדיפה לתת לאגנוסטים להיות אגנוסטים, ולאתאיסטים – להיות אתאיסטים. כלומר, אני מפרשת "אתאיסט" כמי שטוען: אין אלוהים. הגיע הרגע לשאלה הגדולה: האם ניתן לומר, שאתאיסטים מאמינים שאין אלוהים?

השימוש במונח "אמונה" נוטה להתקשר למשמעות של "אמונה עיוורת". כמובן שהמונחים אינם זהים; אחרת, לא היה צורך להמציא את הצירוף "אמונה עיוורת". לשם הנוחות, הבה נשתמש בשני מונחים שונים: "אמונה" ו"האמנה". כך נוכל לייחס ל"אמונה" את משמעותה הרגילה – קבלה של הנחה מסוימת כאמיתית מתוך תחושה של חוויה דתית, או מסיבה אחרת, אך ללא בחינה ביקורתית – ובמודע, כלומר מתוך בחירה.

לעומת האמונה, ניצבת ההאמנה, שהיא הנחה שקיבלנו כאמיתית. למשל: "כדור-הארץ מקיף את השמש". האם זו אמונה? לא: זו אינה אמונה, אלא האמנה, כיוון שיש לנו סיבות טובות וידועות לקבל אותה כאמיתית: אנו מסתמכים בכך על גילויי המדע. לפיכך, האם ניתן לומר שאנו "מאמינים" במדע? התשובה שוב שלילית, וכדי להבין מדוע, יש צורך להבין מהו ההבדל העקרוני והמהותי בין "אמונה" לבין "האמנה".

אמונה, בניגוד להאמנה, אינה תלויה בבדיקה של אמיתות ההנחה. אמונה בקיום האל פירושה – קבלת ההנחה שהאל קיים, מבלי קשר לקיום ראיות או טיעונים תקפים לקיומו. כמובן, שאדם המאמין בקיום האל עשוי גם להיות משוכנע, שישנן ראיות חזקות לקיום האל. אך מה שהופך את אמונתו לכזו היא העובדה, שגם אילולא השתכנע בקיום ראיות אלה, וגם אם יציגו לו ראיות סותרות לאלה – הוא עדיין יאמין בקיום האל. אין כאן סתירה בהכרח: אפשר להיות בעל אמונה בקיום האל, ולחפש, במקביל (ובלי קשר), חיזוקים רציונליים שיתמכו באמיתות ההנחה על קיום האל. נתקלתי אפילו במקרה של פילוסוף נוצרי, שהודה במאמר מסוים כי טיעון אתאיסטי מסוים – אליו התייחס המאמר – תקֵף, ואין הוא מסוגל לסתור אותו. הוא לא ראה בזה פגיעה באמונה שלו, משום שמבחינתו, מדובר בסך-הכל בכשלון שלו להצביע על הטעות בטיעון; טעות שאולי יצליח בעתיד לתקנה.

האם, לעומת האמונה, כל האמנה מתקבלת על-ידינו רק לאחר בחינה ביקורתית? מובן שלא, אך מסיבות מעשיות בלבד. זהו ההבדל העקרוני בין ההאמנה לבין האמונה: אמונה היא (לפחות לצורך ההבחנה כאן) החלטה מודעת שלא להסתמך על בחינה ביקורתית בקבלת ההנחה כאמיתית. האם אפשר לומר, שביחס להאמנות שלנו מתרחש ההיפך? כלומר, האם כל ההאמנות שלנו עומדות לבחינה ביקורתית? – התשובה שלילית, כמובן. מספר ומגוון ההאמנות שלנו הוא עצום ורב, ואין לנו שום אפשרות מעשית לבדוק את כולן. לכן אנחנו מסתמכים על מקורות, הנראים לנו סמכותיים (רופאים; מדענים; אנשי מקצוע שונים; מידע הנמסר לנו על-ידי אנשים, שלדעתנו הם בעלי הידע הנדרש ואין להם סיבה לרמות אותנו, וכד'). אנחנו מסתמכים גם על התחושות שלנו, אף-על-פי שכפי שכבר העיר דקארט בצדק, החושים יכולים להטעות אותנו. באופן הבסיסי ביותר, אנחנו גם מקבלים כמובנות מאליהן האמנות בסיסיות, כגון – יש לנו גוף; יש עולם גשמי; העולם הגשמי דומה לאופן שבו אנו תופשים אותו (למשל, פועל בו כוח המשיכה; הוא כפוף לחוקי הזמן, וכד').

הסיבה שבגללה אני מכנה הנחות אלה בשם "האמנות", ומבחינה בינן לבין "אמונות", היא שבחירתנו לקבל אותן כאמיתיות נובעת מאי-האפשרות המעשית לבדוק את אמיתותן. כך, למשל, אפשר לקבל את תורת האבולוציה כאמיתית, כיוון שביולוגים – ומדענים נוספים – איששו אותה במגוון ממצאים, והם טוענים שהיא התיאוריה המסבירה באופן הבהיר והפשוט ביותר את התפתחות החיים על פני כדור הארץ. האם אפשר לומר כי היא וודאית במאה אחוז? – למרבה הצער, אין דבר שעליו ניתן לומר זאת, אם ננקוט גישה ספקנית. לעומת זאת, ברוב המכריע של המקרים די לפעול בהתאם לסבירות גבוהה ביותר. על תורת האבולוציה ניתן בהחלט לומר, כי היא אמיתית בסבירות גבוהה ביותר. ההבדל בין אמונה לבין האמנה הוא, אם כן, ההבדל בין הבחירה להמנע מבחינה ביקורתית של אמיתות ההנחה, לבין הבחירה להסתמך על סבירות גבוהה ביותר לאמיתותה. זהו הבדל מהותי מאוד.

לאור זאת, האם ניתן לומר שהאתאיסטים "מאמינים" במשהו? התשובה שלילית: אתאיסטים הם אנשים המחזיקים בהאמנה, שאלוהים אינו קיים. אין הם יכולים להוכיח את אי-קיומו, אך הם סבורים שהסבירות לכך גבוהה ביותר, וודאי גבוהה יותר מהסבירות לקיומו. האם אתאיסטים "מאמינים" באבולוציה? – אין שום קשר הכרחי בין אתאיזם לבין תורת האבולוציה, אך קבלת תורת האבולוציה כאמיתית אינה מחייבת "אמונה"; בהחלט ניתן להניח, ברמת סבירות גבוהה ביותר, שהיא נכונה. האם אתאיסטים "מאמינים" במדע? – שוב, כמובן, התשובה שלילית. ראשית, אין סתירה הכרחית בין אתאיזם לבין גישה לא-מדעית: ניתן, למשל, להיות אתאיסט ולהחזיק באמונות טפלות, גם כאלה העומדות בסתירה למדע. אתאיזם כפשוטו אינו אלא ההחזקה בהאמנה, שאלוהים אינו קיים. אף-על-פי שהוא קשור תכופות לרציונליזם ולהומניזם, אין שום קשר הכרחי ביניהם. בלי קשר לאתאיזם, "אמונה במדע" היא מושג מופרך: כל מהותו של המדע היא בצורך בבחינה ביקורתית, ובהתנגדות לקבלת הנחות כברורות מאליהן, או קבלתן מבלי שום נכונות לבדוק את אמיתותן. "אמונה במדע" הוא ביטוי הכולל סתירה פנימית. מה שניתן הוא לקבל את ההאמנה, לפיה המדע – בדרישתו לעקביות, לקני-מידה ברורים, לניסויים שניתן לשחזר וכדומה – הוא הכלי הטוב ביותר שלנו לבסס האמנות עובדתיות. האמנות שיפוטיות, לעומת זאת (כגון ערכים מוסריים או אסתטיים), אינם שייכים לתחום המדע, אך גם לאו דווקא לתחום האמונה.

במה, אם כן, מאמינים האתאיסטים? הם אינם מאמינים בכלום. הם לא מחזיקים בשום אמונות, אלא בהאמנה שאלוהים אינו קיים. יש בהם גם המחזיקים בהאמנה שתורת האבולוציה אמיתית, ושהמדע הוא הדרך היחידה שלנו לבסס עובדות. יש להניח שרובם המכריע של האתאיסטים מחזיקים בהאמנות אחרונות אלה (אם לא כולם), אך זוהי כבר שאלה אמפירית – אין כאן הכרח לוגי. והתאיסטים? מה איתם? האם כולם מחזיקים באמונה בקיום האל? – לא בהכרח: ייתכן להניח, שהעדויות הקיימות מורות עובדתית על קיום אל. מי שמחזיק בהאמנה זו, הוא תאיסט, אך אינו בעל אמונה – במובן שהובהר – בקיום האל. הוא בהחלט מחזיק בהאמנה כי האל קיים. ואת השאלה, אם יש בכך טעם לפגם מבחינה דתית, אניח לתיאולוגים. ,

אני חושב, משמע אני לא בטוח - 3

Tweet

* תקציר לטובת הממהרים:
"אני חושב, משמע אני קיים" הוא לא רק ציטוט יפה; מאחוריו עומד טיעון, והוא אחד הטיעונים היפים והחשובים (גם אם אינו בהכרח תקף) בתולדות הפילוסופיה.
בפרקים הקודמים החליט דקארט למצוא עוגן וודאי לכלל ידיעותיו. הוא הטיל ספק בידיעותינו, המתקבלות על-ידי החושים, ותהה כיצד ניתן לדעת בוודאות, בכל רגע נתון, כי איננו חולמים.

מקור התמונה: Wikipedia

כנזכר בתקציר הפרקים הקודמים לעיל, ביקש דקארט דרך, שתאפשר לו לוודא שאינו מחזיק בהאמנות שקריות, או האמנות לא-מבוססות. אני מזכירה כי ב"האמנה" הכוונה היא להנחה, שאנו מקבלים כאמיתית; אין כל קשר למונח "אמונה", הרומז על קבלה נעדרת-ביקורת של הנחות. השיטה שבחר בה לבחינת כלל האמנותיו היא חלוקתן לפי סוגים. ראשית הועמדו בספק הידיעות, הנרכשות בעזרת החושים, ונמצא שהן מועדות ביותר לטעויות. יתרה מכך, אף-על-פי שבשעת הערות, ברור לנו שאיננו חולמים – תכופות נדמה לנו בזמן החלום כי אנו ערים. בשלב זה, לפיכך, העמיד דקארט את כלל נתוני החושים בספק.

האם פוסל טיעון החלום את כלל האמנותינו? האם אין ולו האמנה אחת, שניתן לראותה כוודאית בלא כל שארית ספק? דקארט מפנה את תשומת לבנו לעובדה, שאף אם חלומותינו דמיוניים לחלוטין לעתים, הרי שיש בהם בסיס אמיתי כלשהו: אם חלמנו, למשל, על יצור דמיוני, הרי שדמיוננו התבסס, בכל זאת, על ההנחה כי יצור זה הוא פיזי, כלומר תופס מקום בחלל ונמצא בכל עת במקום אחד בלבד; הוא בעל צבע, צורה, כמות, גודל; הוא מתקיים בזמן, וכן הלאה. מושגים בסיסיים אלה אינם פרי דמיוננו, טוען דקארט, אף אם כל יתר התכונות של יצירי חלומותינו הן בדיוניות ובלתי-אפשריות.

מכאן מגיע דקארט להבחנה החשובה בין המדעים האמפיריים, כלומר, התלויים בנסיון ובעולם המוחשי, כגון הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה; לבין המדעים המופשטים, שנכונותם אינה תלויה בקיום ממשי כלשהו, כמו המתמטיקה והלוגיקה. הבדל זה הוא קריטי, שהרי מדעי הטבע אינם יכולים להתקיים בלי ניסויים, כלומר – בלי להסתמך על נתוני החושים. לעומת זאת, 2+2=4 אפילו אילולא היו בעולם ארבע יחידות, ואפילו שתי יחידות, מכל דבר באשר הוא; ולמשולש בהכרח שלוש צלעות, אף אם אין בנמצא בעולם ולו משולש בודד.

האם, אם כן, נתגלו אמיתות המתמטיקה והלוגיקה כוודאיות בהכרח וללא כל ספק אפשרי? – התשובה שלילית. דקארט מהרהר כאן באפשרות קיום האל הבורא והכל-יכול, ותוהה: האם לא ייתכן שהאל ברא אותו – את דקארט – באופן שיהא טועה באופן עקבי? אולי, למשל, גרם האל לכך שדקארט יטעה בעקביות בכל פעם שיחבר שתיים ועוד שתיים, כאשר למעשה, הסכום האמיתי הוא חמש? האל, אם הוא קיים, מזכיר דקארט, מאפשר לנו בהחלט לטעות לעתים; ייתכן, לפיכך, שהוא מאפשר – או אף גורם – לטעויות קבועות ועקביות. אך מה אם אין בנמצא אלוהים? על כך משיב דקארט כי מאחר שאין לנו ידיעות וודאיות ביחס לאל וטיבו, הרי שייתכן גם להניח ההיפך מכך – דווקא העובדה שאין לנו בורא כל-יכול, ואולי אף טוב באופן נעלה, עשויה להצביע על פגיעותנו לטעויות. אולי, למשל, במקום אל טוב ומיטיב, נבראנו בידי מלאך רע ורמאי, העסוק יומם ולילה בהטעייתנו. כך או כך, הוודאות שמבקש דקארט היא מוחלטת, ואין הוא מוכן, בשלב זה, לקבל כאמת מוחלטת כל דבר שהוא פחות מוודאי באופן שאין לערער עליו כלל.

בשלב זה מוצא עצמו דקארט בתוהו ובוהו של ידיעה, כאשר דבר אינו ניתן לקבלה כוודאי. הוא מתאר את מצבו כשל מי שנפל למחשכי הלילה, והוא משווע למעט אור, אך אין לו כל ערובה שאכן יגיע.

למחרת בבוקר – כך על-פי שפתו הציורית של דקארט, שבנה את ספרו בשישה פרקים, אשר בשלישי ובחמישי בהם הוא "בורא" את אלוהים, כלומר "מוכיח" את קיומו, והשביעי נעדר (בו נח דקארט ממלאכתו) – מהרהר דקארט בארכימדס, אשר ביקש לעצמו נקודה נייחת בודדת מחוץ לכדור-הארץ כדי להרימו. דקארט מחפש לעצמו ידיעה וודאית בודדת מחוץ לים הספק שהוא שרוי בו, כדי לעגן את כלל ידיעותיו סביבה. הוא משחזר את התהליך שעבר בהטלת הספק השיטתית שלו, ונזכר, כי אף אם עליו להטיל ספק בכלל תחושותיו (= מעגל המידע הרחוק ממנו ביותר, משום תלותו בעולם הפיזי שמחוץ לתודעתו), בכלל האמיתות הא-פריוריות (= מעגל מידע קרוב יותר, הנמצא אך ורק בתודעתו ולא בעולם עצמו) ולבסוף – בכל האמנה באשר היא, הרי שהנימוק האחרון שהעלה משמש גם לזכותו. נימוק זה התייחס לאל, או למלאך הרע ("שד מתעתע" בתרגום אחר), השוקד כל העת על הכנסת רעיונות כוזבים לראשי, אומר דקארט; אך אם אכן כך הדבר, הרי שידוע לי, לכל הפחות, כי אני, אותו בעל-תודעה אשר המלאך או האל טרודים כל כך בהטעייתו, קיים!

דקארט ממשיך ומנסח את מסקנתו החשובה בניסוח מוכר פחות, אך מדויק יותר:

"מאמר זה: 'אני קיים, אני נמצא', אמיתי הוא בהכרח, כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו ברוחי". (עמ" 42-43)

דקארט מביע כאן את הבנתו, כי עצם הטלת הספק בקיומו מעידה על קיום ישות מטילת-ספק. מבחינה זו, ניתן היה גם לנסח את המאמר כ"אני מרגיש, משמע אני קיים", או "אני חש, משמע אני קיים", שהרי גם הרגשות והתחושות מעידים על קיום ישות מרגישה וחשה. עצב או כאב, למשל, אינם מתקיימים בלא סובייקט. דיוק-היתר בניסוח שני זה נובע מכלליותה היתרה: לא המחשבה בלבד מעידה על קיום חושב, אלא עצם תפישת האני מעידה על קיומו של תופש, כלומר – של האני. אם אני אומר או תופש "אני קיים", אומר כאן דקארט, אזי אני בהכרח קיים. לא ייתכן שאומר "אני קיים", ולא אהיה קיים.

בהמשך דבריו טוען דקארט לאמיתות וודאיות רבות נוספות, אשר אינן ניתנות כלל להשוואה – הן מבחינת וודאותן והן מבחינת יפי הטיעונים לטובתן – ל"קוגיטו". מסיבה זו הכנסתי לעיל את המילה "הוכחה" לקיום האל למרכאות כפולות, שכן כיום אין מתייחסים כלל לטיעונים בעד (או נגד) קיום האל כאל "הוכחות", אלא כאל טיעונים בלבד, ולכל היותר – כאל חיזוקים לטענה. יחד עם זאת, גם כלפי ה"קוגיטו" הופנתה ביקורת, מעט מורכבת להצגה בבלוג; אך איש אינו מערער על חשיבות הטיעון, הן בהפנותו את תשומת הלב מן הגישה האובייקטיבית אל זו הסובייקטיבית (לא ניתן להגיע אל מסקנת ה"קוגיטו" אלא ביחס לסובייקט החוקר עצמו), והן בשיטה ובסדר שנקט דקארט; אסטרטגיה שלא הייתה מקובלת עד זמנו. לזאת ניתן בהחלט להוסיף את ההתרשמות מיפי כתיבתו הציורית של דקארט, ולהתענג על כך שהתקיים וחשב גם עבורנו...

* הציטוט מתוך: דיקרט, רנה, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת מאגנס (תשמ"ט), בתרגום יוסף אור.

אני חושב, משמע אני לא בטוח – 2

Tweet

* תקציר לטובת הממהרים:
ובכן, מהו מהלך הטיעון המתבטא במשפט "אני חושב, משמע אני קיים"?
לאחר התרגיל המחשבתי של הפוסט הקודם, להלן חלקו הראשון של הטיעון המסקרן.

התמונה באדיבות: G Travels

דקארט, כזכור מן הפוסט הקודם, חפש דרך לבדוק את כלל ידיעותיו, ולוודא שאינו מחזיק בהאמנות שקריות, או האמנות לא-מבוססות. אני מזכירה כי ב"האמנה" הכוונה היא להנחה, שאנו מקבלים כאמיתית; אין כל קשר למונח "אמונה", הרומז על קבלה נעדרת-ביקורת של הנחות.

הוא השווה, כזכור, את כלל ידיעותינו לבניין של ידע, הנדרש להשען על יסודות מבוססים וחזקים (= אמיתות וודאיות). השוואה זו הביאה אותו לחפש אותן אמיתות וודאיות, בהן אין לנו סיבה לפקפק. והנה תרגיל ראשון, או המחשה ראשונה, של הקושי להפרד מכל הנחותינו המוקדמות, כדי לבחון אותן באופן ביקורתי: רבים מאתנו יניחו כאן, מן הסתם, שהבסיס שמחפש דקארט הוא אובייקטיבי. במילים אחרות: מתוך הרגל מחשבתי, אנו עשויים לצפות למערכת של ידיעות אובייקטיביות, אשר כל אדם חושב באשר הוא יסכים שהן אמיתיות. הנחה (אוטומטית?) זו אינה בהכרח נכונה, כמובן, והיא מסייעת לנו לראות, כי פעמים רבות איננו מודעים כלל להנחות שאנו מקבלים כמובנות מאליהן.

הזכרתי את השיטתיות בספק של דקארט כמאפיין מרכזי של חשיבתו, שהביא גם להערכה הרבה לה זכה טיעון ה"קוגיטו" ("אני חושב, משמע אני קיים" – בלטינית: Cogito, ergo sum). דקארט פותח בהכרזה, כי אין באפשרותו לבדוק אחת לאחת את כלל האמנותיו: זה לא ישים. במקום זאת, הוא מחלק את האמנותיו לסוגים שונים, לפי האופן בו רכש אותן. מה פירוש הדבר?

"כל מה שחשבתי עד עתה לאמיתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על-ידי החושים. והנה הרגשתי לפעמים שהחושים הללו מתעים [=מטעים]; והזהירות דורשת שלעולם לא נבטח בטחון מוחלט במה שהתעה אותנו פעם". כלומר, דקארט מחלק את ידיעותיו בהתאם לאופן בו קיבל אותן: ראשונות – עולות לביקורת ההאמנות, שמקורן בחושים. ישנו כאן מגוון עצום ורב של ידיעות (או ידיעות-לכאורה): עצם ההנחה (שוב, האוטומטית?) שאנו חיים בעולם מוחשי, הדומה לאופן שבו אנו תופשים אותו, על כל הכרוך בכך. העובדה שיש לנו גוף, העובדה שהעולם נראה כפי שאנו רואים אותו, נשמע כפי שאנו שומעים אותו, וכן הלאה; העובדה שישנם אנשים ויצורים חיים נוספים מלבדנו, ועוד ועוד.

האם ספק שכזה הוא לגיטימי? דקארט עוצר לרגע, ותוהה: האם הטלת ספק שכזו אינה בגדר שגעון? במה היא שונה מטענתם של "המטורפים שמוחם מבולבל", כדבריו, הסבורים שאינם אלא מלכים, בעת שהם עניים מרודים, "או שגופם עשוי מזכוכית"? קל להבין את הצורך להטיל ספק בכמה מנתוני החושים: למשל, לעתים נדמה לנו שחפץ כלשהו קטן ביותר, בעוד שהוא עצום, אך מרוחק מאתנו. בחשיכה, נדמה לנו שלעצמים אין צבעים, בעוד שהצבעים אינם נראים לעינינו כשאינם מוארים. שאר החושים מטעים אותנו אף הם, אך האם ניתן לשלול עקב כך את כלל נתוני החושים?

דקארט צועד כאן צעד נוסף, ומציע לבדוק את ההבדל בין מצב החלום לבין מצב העֵרוּת. קורה בחלומותינו, מעיר דקארט, שאנו מציירים לעצמנו "אותם הדברים שמציירים לעצמם המטורפים הללו בהקיץ"! לעתים, כמובן, מזמנים לנו החלומות דמיונות מופרכים אף יותר. אך גם ההיפך ייתכן: לעתים מתרחש החלום בסביבה הדומה לחלוטין למציאות, למעט פרט אחד, תמוה ויוצא-דופן, שאינו עשוי להתקיים במציאות המוכרת לנו. טיעון החלום צועד צעד קדימה, ומורה, כי לא זו בלבד שהחושים עשויים להטעות אותנו, אלא שלעתים נדמה לנו שאנו קולטים מידע בעזרת החושים, בעוד מקורו של המידע הוא בדמיון בלבד (כבמקרה החלום).

אך מה בכך? אמנם, אנו נוטים לחלום, אך ברגע היקיצה, מיד ברור לנו שחלמנו, וכל המראות שראינו והתחושות שחווינו – לא היו אלא פרי הדמיון. מדוע לפקפק בתחושות שאנו חווים בשעת הערות, כאילו היו חלום? דקארט מזכיר לנו כאן כי בשעת החלום, תכופות אנו משוכנעים כי אנו ערים. לפיכך, בשעה שאנו ערים, נוכל לקבוע כי החלום לא היה אלא דמיון; אך בשעת החלום עצמו – אין לנו כל דרך לדעת אם באמת או בבדיה מדובר.

בשלב זה, לפיכך, מעמיד דקארט את כלל נתוני החושים בספק. אל דאגה; הספק הקרטזיאני, כאמור, שנועד להרוס את בניין הידע כולו, עולה לצורך בנייה מחודשת שלו – הפעם, באופן יציב. מהו המאפיין את שיטת הטלת הספק של דקארט? באיזה אופן הוא מחלק את ההאמנות, בהן הוא מפקפק? מה יהיה צעדו הבא – האם יש עדיין במה לפקפק, או שמא יש כבר בסיס לידיעות שאין לפקפק בהן? (המשך, כמובן, יבוא).

* הציטוטים מתוך: דיקרט, רנה, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת מאגנס (תשמ"ט), בתרגומו (הארכאי אך מלא-הקסם) של יוסף אור.

אני חושב, משמע אני לא בטוח – 1

Tweet

* תקציר לטובת הממהרים:
"אני חושב, משמע אני קיים" הוא, ככל הנראה, הטיעון הפילוסופי המפורסם ביותר מחוץ לחוגי הפילוסופיה המקצועית. מה בעצם נטען בו, ומדוע הוא נחשב למרכזי כל-כך בתולדות הפילוסופיה (ולטעמי, אף ליפה ומושך כל-כך)? כיוון שההסבר מעט ארוך, בחרתי להביא אותו בכמה חלקים; להלן החלק הראשון. וכן, יש שיעורי-בית לקראת החלק הבא.

התמונה באדיבות: mimax

אם זה לא היה קורה, הייתי מתעלמת; אבל אחרי שכבר נתקלתי בתלמיד שענה במבחן על "דֶסְקָארְטֶס", אתחיל בהבהרה: בצרפתית, כידוע, יש לבטא רק כשליש מהאותיות הכתובות. רנה דקארט, מה לעשות, היה צרפתי, ושמו נכתב במקור כך: René Descartes. מִשֵש האותיות האחרונות (מהן מבטאים שלוש!) בשם משפחתו נגזר הכינוי "קָרְטֶזְיָאנִי", שפירושו, כמובן – "של דקארט".

ובכן, מה המיוחד בטיעון הקרטזיאני המפורסם (המכונה "קוגיטו", על שם מקורו הלטיני: Cogito, ergo sum)? – השיטה שמאחוריו. דקארט מתאר, באופן חיוני להפליא, ספקות שהחלו לעלות בו ביחס להאמנות ודעות, שבעבר היה בטוח באמיתותן. הוא מעלה את רצונו לבנות בניין איתן של ידע, אלא שבניין כזה, כמובן, חייב להתבסס על יסודות מוצקים: אם היסוד רעוע, מועד הבניין כולו להתמוטט.

דקארט אינו מתייחס כאן אך ורק לדעות או להתרשמויות, אלא לכלל ההאמנות שלנו ("האמנה" במובן – טענה, שאנו מקבלים כאמיתית). כיצד נדע, ביחס לכל אחת מהאמנותינו, כי היא אמיתית? ומאידך, איך נוכל לחיות בספק תמידי? הספק המכרסם ימנע מאתנו לפעול, שהרי תמיד נשאל את עצמנו אם איננו פועלים על סמך הנחות שגויות. בנוסף, איך נוכל לבחון מחדש את כל האמנותינו אחת לאחת, כדי לשוב ולקבל כאמיתיות רק את אלה, שלא יימצא בהן ספק? איך נארגן את כלל ההאמנות לבדיקה מחודשת? איך נוודא שלא שכחנו אף האמנה, ועל אילו האמנות נסתמך בינתיים, עד שתושלם הבדיקה?

דקארט מציע להחליף את "הספק המכרסם" בספק שיטתי: נתחיל מיסודות הבניין, הוא מציע. לשם כך יש "למחוק" את כלל הידע שלנו, ולהניח, למטרת הבדיקה, שאיננו יודעים דבר: הכל מוטל בספק. היכן הם היסודות? במה נתחיל לבסס מחדש את הידע שלנו, כאשר הפעם – נוכל להיות בטוחים בו, לאחר שעבר בחינה ביקורתית?

הקוראים מוזמנים להכין שיעורי-בית בשאלה זו: היכן צריך להתחיל בספק שיטתי? מהם יסודות "בניין הידע" שלנו?