* תקציר לטובת הממהרים:
ובכן, מהו מהלך הטיעון המתבטא במשפט "אני חושב, משמע אני קיים"?
לאחר התרגיל המחשבתי של הפוסט הקודם, להלן חלקו הראשון של הטיעון המסקרן.
התמונה באדיבות: G Travels
דקארט, כזכור מן הפוסט הקודם, חפש דרך לבדוק את כלל ידיעותיו, ולוודא שאינו מחזיק בהאמנות שקריות, או האמנות לא-מבוססות. אני מזכירה כי ב"האמנה" הכוונה היא להנחה, שאנו מקבלים כאמיתית; אין כל קשר למונח "אמונה", הרומז על קבלה נעדרת-ביקורת של הנחות.
הוא השווה, כזכור, את כלל ידיעותינו לבניין של ידע, הנדרש להשען על יסודות מבוססים וחזקים (= אמיתות וודאיות). השוואה זו הביאה אותו לחפש אותן אמיתות וודאיות, בהן אין לנו סיבה לפקפק. והנה תרגיל ראשון, או המחשה ראשונה, של הקושי להפרד מכל הנחותינו המוקדמות, כדי לבחון אותן באופן ביקורתי: רבים מאתנו יניחו כאן, מן הסתם, שהבסיס שמחפש דקארט הוא אובייקטיבי. במילים אחרות: מתוך הרגל מחשבתי, אנו עשויים לצפות למערכת של ידיעות אובייקטיביות, אשר כל אדם חושב באשר הוא יסכים שהן אמיתיות. הנחה (אוטומטית?) זו אינה בהכרח נכונה, כמובן, והיא מסייעת לנו לראות, כי פעמים רבות איננו מודעים כלל להנחות שאנו מקבלים כמובנות מאליהן.
הזכרתי את השיטתיות בספק של דקארט כמאפיין מרכזי של חשיבתו, שהביא גם להערכה הרבה לה זכה טיעון ה"קוגיטו" ("אני חושב, משמע אני קיים" – בלטינית: Cogito, ergo sum). דקארט פותח בהכרזה, כי אין באפשרותו לבדוק אחת לאחת את כלל האמנותיו: זה לא ישים. במקום זאת, הוא מחלק את האמנותיו לסוגים שונים, לפי האופן בו רכש אותן. מה פירוש הדבר?
"כל מה שחשבתי עד עתה לאמיתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על-ידי החושים. והנה הרגשתי לפעמים שהחושים הללו מתעים [=מטעים]; והזהירות דורשת שלעולם לא נבטח בטחון מוחלט במה שהתעה אותנו פעם". כלומר, דקארט מחלק את ידיעותיו בהתאם לאופן בו קיבל אותן: ראשונות – עולות לביקורת ההאמנות, שמקורן בחושים. ישנו כאן מגוון עצום ורב של ידיעות (או ידיעות-לכאורה): עצם ההנחה (שוב, האוטומטית?) שאנו חיים בעולם מוחשי, הדומה לאופן שבו אנו תופשים אותו, על כל הכרוך בכך. העובדה שיש לנו גוף, העובדה שהעולם נראה כפי שאנו רואים אותו, נשמע כפי שאנו שומעים אותו, וכן הלאה; העובדה שישנם אנשים ויצורים חיים נוספים מלבדנו, ועוד ועוד.
האם ספק שכזה הוא לגיטימי? דקארט עוצר לרגע, ותוהה: האם הטלת ספק שכזו אינה בגדר שגעון? במה היא שונה מטענתם של "המטורפים שמוחם מבולבל", כדבריו, הסבורים שאינם אלא מלכים, בעת שהם עניים מרודים, "או שגופם עשוי מזכוכית"? קל להבין את הצורך להטיל ספק בכמה מנתוני החושים: למשל, לעתים נדמה לנו שחפץ כלשהו קטן ביותר, בעוד שהוא עצום, אך מרוחק מאתנו. בחשיכה, נדמה לנו שלעצמים אין צבעים, בעוד שהצבעים אינם נראים לעינינו כשאינם מוארים. שאר החושים מטעים אותנו אף הם, אך האם ניתן לשלול עקב כך את כלל נתוני החושים?
דקארט צועד כאן צעד נוסף, ומציע לבדוק את ההבדל בין מצב החלום לבין מצב העֵרוּת. קורה בחלומותינו, מעיר דקארט, שאנו מציירים לעצמנו "אותם הדברים שמציירים לעצמם המטורפים הללו בהקיץ"! לעתים, כמובן, מזמנים לנו החלומות דמיונות מופרכים אף יותר. אך גם ההיפך ייתכן: לעתים מתרחש החלום בסביבה הדומה לחלוטין למציאות, למעט פרט אחד, תמוה ויוצא-דופן, שאינו עשוי להתקיים במציאות המוכרת לנו. טיעון החלום צועד צעד קדימה, ומורה, כי לא זו בלבד שהחושים עשויים להטעות אותנו, אלא שלעתים נדמה לנו שאנו קולטים מידע בעזרת החושים, בעוד מקורו של המידע הוא בדמיון בלבד (כבמקרה החלום).
אך מה בכך? אמנם, אנו נוטים לחלום, אך ברגע היקיצה, מיד ברור לנו שחלמנו, וכל המראות שראינו והתחושות שחווינו – לא היו אלא פרי הדמיון. מדוע לפקפק בתחושות שאנו חווים בשעת הערות, כאילו היו חלום? דקארט מזכיר לנו כאן כי בשעת החלום, תכופות אנו משוכנעים כי אנו ערים. לפיכך, בשעה שאנו ערים, נוכל לקבוע כי החלום לא היה אלא דמיון; אך בשעת החלום עצמו – אין לנו כל דרך לדעת אם באמת או בבדיה מדובר.
בשלב זה, לפיכך, מעמיד דקארט את כלל נתוני החושים בספק. אל דאגה; הספק הקרטזיאני, כאמור, שנועד להרוס את בניין הידע כולו, עולה לצורך בנייה מחודשת שלו – הפעם, באופן יציב. מהו המאפיין את שיטת הטלת הספק של דקארט? באיזה אופן הוא מחלק את ההאמנות, בהן הוא מפקפק? מה יהיה צעדו הבא – האם יש עדיין במה לפקפק, או שמא יש כבר בסיס לידיעות שאין לפקפק בהן? (המשך, כמובן, יבוא).
* הציטוטים מתוך: דיקרט, רנה, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת מאגנס (תשמ"ט), בתרגומו (הארכאי אך מלא-הקסם) של יוסף אור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה